"החברים לומדים ויודעים את מעשה בראשית, אך מעטים יודעים לרמוז את מעשה בראשית על פי הסוד של התנין הגדול... שכל העולם אינו משתלשל אלא על סנפירו של זה" (זוהר חלק ב' דף ל"ד ע"ב). כך מכריז רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר, בפתח דרשה מופלאה ומורכבת שגיבורה הוא לא אחר מאשר התנין הגדול הרובץ בתוך היאור. זהו התנין הזכר שנותר חי אך מסורס אחרי שהאל הרג את בת זוגו, כפי שחז"ל מספרים:  "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב"ה? סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר והרג את התנין אשר בים" (בבא בתרא דף ע"ד ע"ב).

 

נקודת המוצא של הדרשה הזוהרית היא אמירתו של אלהים למשה "בא אל פרעה", פסוק שנקרא יחד עם פסוק אחר מהנביא ישעיהו, "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאורו." כלומר, בקשת האל ממשה ללכת, או יותר נכון, לבוא, אל פרעה, אינה אלא הזמנה להיפגש פנים אל פנים עם הדמות הארכיטיפית המסתתרת מאחורי המלך המצרי, הלוא הוא התנין הגדול. (אגב, אין לדמיין את התנינים כאותה חיה הנקראת קרוקודיל, אלא כלווייתנים, כנחשים, כדרקונים, כחיות מיתולוגיות כבירות ומופלאות, ככל שיד הדמיון הטובה יכולה לשער ולצייר).

 

משה פוחד ונסוג אחור, מכיוון שהבחין שהתנין "מושרש בשורשים עליונים", כלומר, שאין התנין כשאר האלילים דוגמת המטה שנהפך לנחש שמשה השליך בפני חרטומי פרעה בכדי להוכיח את עליונותו על הכוחות האליליים – אלא מדובר בכח קמאי ורב עוצמה המהווה איום ישיר על הבריאה האלוהית שעשתה סדר בתוהו הקדמוני. המופלא בסיפור הזוהרי הוא שלמרות שהאל שבר את ראשו על המים ושהוא סורס, התנין עדיין שט לו ביאורו יחד עם תשעה תנינים נוספים השטים בתשעה יאורים, וכולם הולכים ומתעצמים, הולכים ומזעזעים עולם ומלואו.

עשרת התנינים האלה, ובראשם התנין הגדול, חותרים מתחת לעשרה המאמרות המרכיבים את סיפור הבריאה המוכר של נסיגת הים, כיבוש האדם את הארץ, השגת הקַיַימוּת ונצחון המודע על החשך הקדמוני. בלשונו הציורית של רבי שמעון בר יוחאי "כתוב (בראשית א') בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. וּכתוב וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים - בכל מעשה של אותן עשרה מאמרות, עומדים למולן עשרה יאורים אלה. ותנין אחד מתרפרף ברוח מול כל אחד ואחד." כך שלמרות רקיעת הארץ על המים, הים עדיין מכסה את רוב הארץ, ובמעמקי תהום רבה, התנינים רובצים, צוללים ושטים, ומאתגרים את שלטון האדם, המודע, והיבשה.

אין מדובר כאן בניגוד שטוח וצפוי. התנינים אינם מסמלים בפשטות את הכאוס החותר תחת הסדר, כפי שכמה קוראים העמידו את המיתוס הזוהרי הזה. לעניות דעתי , קריאה מדוקדקת של הטכסט תגלה שאדרבא, לתנינים חלק מהותי בהתהוות העולם ואף בייצובו ובייצוגו כפי שאנו מכירים אותו. התמונות הבראשיתיות של הבריאה - בריאת האור, ההבדלה בין האור לבין החשך, הבדלת המים העליונים מהמים התחתונים, צמיחת הדשא והעשבים, ועוד, לכל אלה נוסף מימד תת-קרקעי ותת-מימי של הִמַצְאוּת תנינית השותפה במעשה הבריאה ובעיצוב מרכיביה הבסיסיים ביותר. וכל זה על אף שהתנין הוא יצור ימי במהותו, החי במצולות הים, ממלכתו של הלא מודע, וככזה, מבחינתו, חיים ומוות, בנין והרס, טשטוש והיבחנות, מתערבבים זה בזה  ואחד אינו עדיף ממשנהו. ועוד הפתעה צפויה לנו – היאור של התנין הגדול שקט ושליו, כי בדממת הים התנין נח, מתחדש ומשיב את נפשו.

ואף על פי כן, העלילה הזוהרית הדינאמית, אשר סגנונה הספרותי משקף וממחיש את התנועתיות הרבה של התנינים עצמם בין ובתוך יאורותיהם, מתקדמת לעבר הסוף הצפוי והבלתי נמנע - הריגת התנין. וגם כאן צפויה לנו הפתעה – האל עצמו כורת כביכול ברית עם נחש היבשה בכדי להכריע ולהכניע את התנין הימי. מדוע האל אינו יכול לו לבדו? והאם התנין באמת מת? שאלות אלה ורבות נוספות תצטרכנה לחכות להתייחסות מקיפה יותר, שתכלול קטעים זוהריים רלוונטיים נוספים וכן סקירת הפירושים לדורותיהם.

ליודע ח"ן, הציורים של הדר המלווים את הטכסט הזוהרי הם פירוש מעמיק ומרחיב לטכסט המתכתב עם מיתוסים זוהריים נוספים, ובמובן הזה, עבודתה של הדר מהווה נדבך חדש ורענן במסורת יהודית עתיקת-יומין של הפיכת טכסטים קדושים על אותיותיהם הפורחות בים האוויר לתמונות מאירות עיניים וחודרות לב. אך גם למי שזהו המפגש הראשון שלו עם התנינים – הציורים פותחים, בפראפרזה על אמירתה של יונה וולך, את התודעה התנינית בפני המתבוננים כמניפה רבת רבדים וכמבוך שהמוצא ממנו אינו אלא כניסה מחדש לנבכים נוספים אשר סופם מי ישורנו.

יהי ספר זה נתיבה ראשונה בתהום רבה דרכו ישובו התנינים לרפרף ולשוט אל תוך הווייתנו ויתגלגל אל תוכה שחוקם הלוויתני המשמח אל ואדם, ומי יתן ונזכה להעלות את זכר התנין ולהחיות את גופתה הכבושה של התנינה עוד בטרם ישובו המים לכסות את פני האדמה.

​

אברהם לידר, ירושלים. תשע"ד